בישראל, כשמישהו לא מנצל את מה שהוא היה צריך לנצל עד הסוף, הוא נקרא 'פראייר'. לחילופין, תחמנו אותו, היה תמים, אוהב לקבל סטירבולים או סזאמים, לא מספיק אגרסיבי.

כשמישהו עושה בופר, הוא פשוט מתמהמה, דוחה ומשחק על הזמן בלי להתקדם לשום מקום. זה יכול להיות חבר שאתה מחכה לו כבר שלוש שעות, עובד שמסרב להתחיל משימה עד הדקה האחרונה, או בן/בת זוג שיש להם תשובה לכל שאלה חוץ מתשובה ישירה. נגזר מהמונח הטכנולוגי "buffer" — כי בדיוק כמו סרטון שנתקע בטעינה, גם הוא לא זז.

דוגמה: חבר 1: "איפה אורי? אמרנו שמתחילים ב-8." חבר 2: "שכח, הוא בבופר. יגיע כשיגיע".

אדם שהכאוס הוא לא תקלה אצלו אלא שיטת עבודה. הוא לא בדיוק פשלן — הוא כן מביא תוצאות בסוף, פשוט אף אחד לא מבין איך, כולל הוא. שולחן העבודה שלו נראה כמו זירת פיגוע והוא יודע בדיוק איפה כל דף.

דוגמה: "הוא בלגניסט אבל גאון, תן לו לעבוד ואל תסתכל על התהליך".

המשפט שאומרים לך כדי שתפסיק לשאול, לא כדי שתפסיק לדאוג. אצל בנאדם רציני זה אומר שסגורה הפינה ואפשר להירגע, אצל פשלן זה אומר שתתחיל לחשוב על תוכנית ב'. הדרך היחידה לדעת באיזה מהשניים מדובר היא לחכות.

דוגמה: "אחי, הבאת את הפחמים?" "סמוך עליי". "אז הבאת או לא?" "אמרתי סמוך עליי".

מגוחך לטובה, מאליכ, לא רואה בעיניים, הצליח להתגבר על קשיים ולעשות משהו מעבר ליכולות נורמליות, מסתדר במצבים קשים, תותח, מלאך, חבר כשקשה, בנאדם שמשפיל את היד האחורית, לוקח רדבול של תותחופלצת, נותן הכל במכון.

הבנאדם שחי בשביל הדאווין. משקפי שמש בתוך המועדון, מפתחות של האוטו על השולחן, וסטורי מכל ארוחה. הוא לא בהכרח עשיר, הוא פשוט דואג שכולם יחשבו שכן.

דוגמה: "ראית אותו מזמין בקבוק לשולחן ומצלם את הזיקוקים? דאווינר ברמות, מחר הוא יבקש ממך 50 שקל לדלק".

מביס בתחרות ללא כל בעיה.

נתן: "אריק זאבי דפק איפון למצרי דקה וחצי אחרי שהתחיל הקרב".

ישראל: "כן הוא אכל אותו בלי מלח"

הפעולה של למסור לבנאדם לוקש בפנים בלי להתבייש — סיפור מומצא, תירוץ, או הבטחה שאין שום כוונה לקיים. מי שזורק לוקש עושה את זה בביטחון מלא, וזה בדיוק מה שגורם לך להאמין לו בהתחלה.

דוגמה: "אמר לי שהוא בדרך וכבר חצי שעה הוא בבית. זרק לי לוקש ענק".