בישראל, כשמישהו לא מנצל את מה שהוא היה צריך לנצל עד הסוף, הוא נקרא 'פראייר'. לחילופין, תחמנו אותו, היה תמים, אוהב לקבל סטירבולים או סזאמים, לא מספיק אגרסיבי.

שום דבר לא השתנה, הכל אותו הדבר פה.

"כבר שלוש שנים שאני רואה אותו אומר 'אינעל העולם' בדוכן שלו בשוק"

"אני עוד זוכר אותו לפני עשר שנים. אין חדש תחת השמש".

אמנות הישרדות ישראלית: לעשות בדיוק את מה שאמרו לך, אף לא מילימטר יותר, ובעיקר לא לשאול שאלות — כי כל שאלה גוררת עוד משימה. עושים את זה חפיף, לא מרימים ראש, וממשיכים הלאה. מי שכן מרים ראש נתקע עד תשע בלילה.

דוגמה: "אל תשאל את המפקד למה צריך את זה. ראש קטן, אח שלי, ובארבע אתה בבית".

ככל שיותר ארוך – ככה פחות מרשים. נאמר הרבה פעמים בציניות. לא מעניין. אם היית יכול לחנוק את מי שאמר את מה שאמר לפני שנאמר 'וואו' לחדר, כנראה שהיית עושה את זה.

כשהמצב לא סתם טוב אלא טוב ברמה שאתה מרגיש צורך להצהיר על זה. אחד המקומות בסקאלה שבין פינוקים לבין "אני לא קם מהכיסא הזה עד מחר". שימו לב: אם צריך להסביר למה על הכיפאק, זה כבר לא על הכיפאק.

דוגמה: "אחי, שמש, בירה קרה, אף אחד לא מחפש אותי בוואטסאפ — על הכיפאק".

בנאדם שהתמקם על הספה ופשוט התאחד איתה. לא זז, לא יוצא, לא עונה להודעות, ובקושי קם לשירותים בין פרק לפרק. מצב שבו הסלון הוא כל העולם והשלט הוא ההישג היומי.

דוגמה: "מה, אתה לא בא למסיבה? אתה כזה בטטה בזמן האחרון".

נדיר שישתמשו בזה פרקטית כ"בית בושת" – המונח המקורי שלשמו הגענו. בדרך בא לתאר עבודה ערבית, יחס מסריח, אנשים פקקט או בכללי חרא.

דוגמה: "הלכתי לביטוח לאומי. בית זונות מה שקורה שם. אנשים נכנסים בלי תור, מקומבנים, בלאגנים ואפילו הייתה קטלה אחת. חייבים לסגור את המקום".