הציון הכי גבוה שיש בעברית, ולא סתם אומרים אותו פעמיים — פעם אחת זה סתם משהו, פעמיים זה כבר בלתי נתפס. משמש בעיקר לאוכל, לנופים ולבנאדם שהוא פשוט תותח. ככל שמותחים יותר את ה"משהו" השני, ככה זה היה מטורף יותר.

דוגמה: "אחי, החומוס שאכלנו בירושלים היה משהו משהו, אני עדיין חושב עליו".

החשיבה שלך הפוכה. אתה טמבל.

דוגמה:

אדם מנסה לנגן בגיטרה חשמלית, ולא מפעיל את הAMP ולא מבין למה אין שמע.

מישהו שרואה את זה: "נראה לי אתה מאלה שנוסעים קדימה ברוורס".

ביטוי נפוץ שאדם אומר ע"מ להכין את הקרקע לקראת רעיון קיצוני שכנראה לא יתקבל ברוב קולות.

לדוגמה: החבר'ה מתככנים טיול בקטנה ומחפשים רעיונות איפה לטייל.
אני: חבר'ה ברע אני אומר. ניסע לחרמון יומיים לטיול.

חוסר רצון בדבר שאדם מציע לך, או השמטת מה שהוא אומר.

דוגמה א':

רועי: "שמע מה אתה לא רוצה עוד שיעורים בכלכלה?"

איתי: "לא שיעורים ולא נעליים. שמעתי על השיעורים שלך בכלכלה, בינתיים כולם בלי שקל על התחת".

דוגמה ב':

מאיה: "שמעתי שהוא ממש חתיך. למה שלא תצאי איתו?"

רותי: "לא חתיך ולא נעליים. בפרופיל בטינדר נראה טוב, בת'כלס הוא כבר מקריח ויש לו קרס בירה".

הדרך היחידה בעברית לדבר על עצמך בגוף שלישי בלי להישמע יומרני מדי (טוב, אולי קצת). בדרך כלל מגיע כשמישהו רוצה לקחת קרדיט על משהו בלי להגיד 'אני' בפירוש.

דוגמה: חבר 1: "מי הביא את הפחמים למנגל?" חבר 2: "סחבק, אל תדאג".

אין כוונה למפלגתו של איתמר בן-גביר, אבל המחשבה שמפלגת שוליים עוזרת למקסם את היופי מהסלנג הזה. כשאומרים ליהודי שהוא חזק, עצום, גביר, כביר, בא בטוב, נותן חשגוז לעכוז, מביא פינוקים ובכללי – איש שיושב בציון, דתו יהודית והוא עוצמתי במיוחד.

דוגמה: [אייל ברקוביץ' שם 3 גולים במשחק פריימירליג]

אוהד כורסא: "שמע, אייל ברקוביץ' מראה להם מה זו עוצמה יהודית".

בישראל, כשמישהו לא מנצל את מה שהוא היה צריך לנצל עד הסוף, הוא נקרא 'פראייר'. לחילופין, תחמנו אותו, היה תמים, אוהב לקבל סטירבולים או סזאמים, לא מספיק אגרסיבי.

מדהים באופן קיצוני.

דוגמה: "תראי את הסנדלים האלה. סוף הדרך".